פשטידת תפוחי אדמה טבעונית

שלום לכולם

במשלוח האורגני השבוע הגיעו פזורים בכל מקום בקרטון עמוס הירקות, תפוחי אדמה אדומים בשלל גדלים.

ברגע אחד פתאום עלתה לי תמונה לראש ונזרקתי לעבר.

הזכרון שעלה היה כל כך מוחשי שממש יכולתי להריח את הריחות ולשמוע את הקולות שמסביב, ובאותו הרגע החלטתי מה אני אכין לבלוג.

אני לא יודעת איך אף פעם לא סיפרתי לכם על אורן.

אולי כי זה קשה מידי.

גם עכשיו כשאני כותבת את המילים האצבעות מתחילות לרעוד ואני כבר מרגישה איך עוד רגע אני מוחקת את מה שכבר כתבתי.

למרות הקושי החלטתי היום להכין את הפשטידה הזו שהיא כל כך סימלית לי.

אורן נכנס לחיי כמו בסרטים. כמו בחלומות. כמו בפרק בלתי נסבל של דוסון קריק.

כשפגשתי אותו אז לראשונה לפני עידן ועידנים בשנות התשעים, גילינו ששינינו צמחונים מלידה בתקופה שבה להיות צמחוני לא היה שיגרתי.

הכל היה בו מושלם. עיניים שאפשר לטבוע בהן, מבט מהורהר, לב עמוק עד אינסופ, 1.94 ס"מ של יופי שאי אפשר להכיל.

בחדר שלו, בו היינו יושבים שעות ומדברים על העולם, היו פזורות מחברות על מחברות של שירים שהוא היה כותב.

היינו מבלים שעות בלקרוא ולהקריא את השירים שלנו אחד לשני.

כל דבר שאני הייתי הוא היה וכל דבר בהוויה שלו אני הייתי.

אמא שלו הפכה לחברה שלי, אצל ההורים שלי הוא היה בן בית, אני הייתי אחות גדולה של האחים הקטנים שלו.

בימי שישי היינו נוסעים לאבא שלו לאכול ארוחת ערב.

אבא שלו התמחה בשני דברים- שוקו חם עם רום ופשטידת תפוחי אדמה עם שמנת.

זו היתה הפשטידה הכי טעימה שאכלתי בחיי והייתי מחכה בקוצר רוח לימי שישי, שהיינו נכנסים לחיפושית הענתיקה של אורן ונוסעים לאבא שלו לאכול.

חמש שנים אורן היה מרכז עולמי.

בתיכון, תוך כדי הבגרויות שלו, בגיוס, בשבועות הקשים ומלאי הגעגוע לסופ"שים הקצרים שבהם הוא היה חוזר הביתה עם ריח של גריז וזיעה, עם עיינים עייפות ומלאות חוויות.

ימי ראשון העצובים מנשוא של להגיד שלום לעוד שבועיים…

הרבה עליות ומורדות היו לנו בתקופה הזו, גדלנו יחד כבני אדם, גלינו יחד עולם שרק פעם אחת מגלים.

הנפש שלנו היתה מחוברת בצורה שלפעמים קשה לי לתאר במילים.

יום אחד, ביום שישי יפה ואביבי, עם שמיים כחולים ורוח נעימה, אורן נסע לצפון על האופנוע שלו.

הוא לא חזר.

החיים אחרי שאורן נהרג הפסיקו להיות אותם החיים.

במשך תקופה מאוד ארוכה בחיי, העולם התחלק ללפני התאונה ואחרי התאונה.

היום כשאני בת 35, וטיילתי בכל העולם וחזרה, ונתתי ללב שלי להחלים ולגדול ולהיות הדבר המיוחד שהוא היום, אני יכולה לדבר על אורן עם חיוך וקבלה מוחלטת ועמוקה, מלאה בהכרת תודה.

אבל אתם יודעים, בחיים יש רגעים ששיר מסויים, נוף מאוד ספציפי, ריח או טעם, מחזירים אותך אחורה וגורמים לנשמה שלך לרעוד.

ואכן… ברגע שהפשטידה יצאה מהתנור היום והבית כולו התמלא בריח המיוחד, חייכתי לעצמי וחשבתי, שיש דברים שאינם חולפים עם הזמן.